חלאקה
חלאקה (מערבית: حلاقة, תגלחת; או ביידיש: אָפּשערן, נהגה: Opshern, לסַפר) הוא טקס תספורת יהודי, הנערך לילדים כשהם מגיעים לגיל שלוש.
יש נוהגים לערוך את החלאקה בל"ג בעומר בהר מירון ליד קבר רבי שמעון בר יוחאי, ומספרים שם את כל הילדים שיום הולדתם השלישי חל בין יום הראשון של חג הפסח לל"ג בעומר. כי, לפי המנהג, אין לספר את הילד לפני יום ההולדת השלישי שלו. אולם, כיון שלא מספרים מתחילת ספירת העומר עד ל"ג בעומר, לכן ממתינים לל"ג בעומר (של אותה שנה). הטקס נעשה בליווי נגינה של כליזמרים. יש שנהגו לערוך את החלאקה בקבר שמואל הנביא או בקבר שמעון הצדיק בירושלים.
המנהג
המנהג חדש יחסית, והוא מובא לראשונה רק בתחילת תקופת האחרונים. לראשונה הוא מוזכר בשו"ת הרדב"ז[1], כמנהג שרווח אז להסתפר בקבר שמואל הנביא ולתרום לצורכי המקום כמשקל השיער הגזוז[2].
רבי חיים ויטאל מספר שרבי ישראל שרוג העיד לו שהאר"י ביום ל"ג בעומר "הוליך את בנו הקטן שם (=למירון) עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה". אולם הוא מסיים בהערה: "אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך… וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר", כלומר הוא מפקפק במשמעות הקבלית של המנהג[3].[דרוש מקור][מפני ש…]
המנהג התפשט בהדרגה ברחבי יהדות ארצות ערב, עד לתימן[4] ומרוקו. בקרב האשכנזים המנהג לא היה מקובל, אך לאחר בואם לארץ ישראל קיבלו את המנהג מהספרדים, ובהמשך הוא התפשט אף ליהדות אשכנז שבחוץ לארץ. גם בתוך האשכנזים המנהג התקבל תחלה אצל החסידים, ואחר כך בצורה פחותה אצל שאר הקהילות.
מקור המנהג
באופן כללי בתרבויות שונות יש עניין מיוחד בתספורת הראשונה(אנ'), כטקס מעבר מגיל הפעוטות כך בתרבות הגרמנית הלטינית והסלאבית[5].
פרופ' דניאל שפרבר בספרו מנהגי ישראל, קושר בין טקסי תספורת והקרבת שערות בספרות היוונית האלילית, לבין העקיקה מנהג המוסלמים לעלות לקברי קדושיהם ולגזוז שם את שערות הילדים, ולבסוף הגיע ליהודים רק במאה ה-16, דרך הנוהגים במנהגי קבלת האר"י.
החוקר אברהם יערי משער כי ייתכן שהמנהג במירון הוא המשכו של המנהג לעלות לקבר שמואל הנביא בנבי סמואל בכ"ח אייר (יום פטירתו של שמואל הנביא), ושם לגלח את ראשם של הקטנים ולתת כסף כמשקל השערות לצורך תחזוקת המקום או לעניים (כפי שהוזכר ברדב"ז), עקב הגבלת השלטונות העות'מאניים (בשנת ש"ל, 1570), העבירו את המנהג צפונה, להר מירון, ושם המשיכו את הטקס על קברו של הרשב"י ובנו בל"ג בעומר[6].
טעמי המנהג
למנהג זה ניתנו מספר טעמים:
- הדגישו את עניין השארת פאות הראש לקטן. כמו שכתוב בתורה "לא תקיפו פאת ראשכם". ניתן לראות מגמה זו גם מתוך תפילות שונות. יש מקורות שהמנהג צוטט בלא ציון של גיל מסוים, אלא בהתייחסות לתספורת הראשונה. וכך כתב ה"שערי תשובה": "המנהג בארץ ישראל לעשות שמחה בתגלחת הראשונה של קטן, שמחנכין אותו במצוה להיות לו פאות הראש"[7].
- גיל זה נחשב בתורה כגיל מיוחד. עד גיל שלוש הילד אינו בשל ללימוד תורה ומגיל שלוש אביו מקדישו לתורה[8], כפי שדורש זאת בילקוט שמעוני מהפסוק (ויקרא י"ט כג): "שלוש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'":
ונטעתם וערלתם ערלתו את פריו – מדבר בתינוק. שלש שנים יהיה לכם ערלים – שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש – שאביו מקדשו לתורה. הלולים – שמהלל להקב"ה. ובשנה החמישית תאכלו את פריו – משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה, להוסיף לכם תבואתו.
– ילקוט שמעוני ויקרא תרט"ו
- ראשית ימיו של התינוק מרוכזים בצורכי עצמו ובגופו, ובגיל שלוש מתפתחת תודעתו הסביבתית. גידול השיער מגן על האדם מפני השפעות העולם החיצוני, וגזיזת השיער מבטאת את היציאה מתוך האני הבודד והיפתחות לסביבה[דרוש מקור][מפני ש…].
- גזיזת שערות הילד והפיכתו מאיש שעיר (עשו) לאיש חלק (יעקב), יש בה כדי לסמל את כניסתו של הילד לעולם התורה, עולמו של יעקב. על פי זה, המילה חלאקה מתפרשת על פי לשון המקרא בראשית כ"ז י"ב: "ואנוכי איש חלק".
תפילות ומנהגים נוספים
יש אומרים תפילה זו בשעת החלאקה:
" יה"ר מלפניך, ה' אלקי האלוקים ואדוני האדונים, שבזכות כל הצדיקים והחסידים מיום שנברא העולם ועד סופו, ובזכות תורתך הקדושה והטהורה, ובזכות מצות פאת הראש, שציויתנו בתורתך "לא תקיפו פאת ראשכם", ובזכות הצדיק הקדוש הזה מורנו ורבינו ועטרת ראשינו [בכל ציון של צדיק ששם גוזזים מזכירים את שמו], כמו שזכה הנער לפאת הראש, כן יזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ויורה הוראות בישראל בחיי אביו ובחיי אמו, אמן נצח סלה."
מנהגם של חלק מהחסידים לומר מזמור הללויה הללו אל בקדשו (תהילים מזמור ק"נ).
אצל עדות המזרח ישנם מנהגים ותפילות נוספות.
- יש שכתבו שטוב ליתן באותו יום צדקה לענים או לתלמידי חכמים. ואחר כך מברכים על מזונות וכדומה ושרים בהודאה לה'.
- יש שהיו נוהגים לשקול את השערות אחר הגילוח בזהב או בכסף, ונתנו כנגד המשקל מעות לצדקה. והעלו זאת כסגולה שהבן יהיה חכם בתורה וביראת שמים ויאירך ימים בטוב. וכך נהגו בחסידות מונקאטש בהונגריה.
באדיבות ויקיפדיה
ספר לבוש יוסף – ערך חלאקה, עמ' רז-רח
סגולת דמי משקל השערות
בשו״ת הרדב״ד (ח״ב סימן תר״ח. הובא לעיל) כתוב שהיו רגילים לגלח בניהם על קברו של שמואל הנביא, והיו מביאים נדרים ונדברות ונותנים משקל השערות לצרוך המקום להדליק עליו שעוה ושמן ושאר צרכיו, גם יש בנדברות חלק לעניים ולצרכי הצבור.
וכן נזכר מנהג זה בספר אבן ספיר (ח"ב עמוד מ"ז) שישקלו את כל שערו בכסף או בזהב איש לפי ערכו (כפי יכולתו), ויתנו את כסף מחירו להקדש בית הכנסת או לעניים.
ובספר סגולת ישראל (מערכת גילוח אות כ"ה) כתב שיש נוהגים לשקול השערות אחר הגילוח בזהב או בכסף ונותנים לצדקה ואומרים שהוא סגולה שיהיה הבין חכם בתורה וביראות שמים ויאריך ימים בטוב ( וכ"כ האש"ל – ליקוטי שושנים מערכת גילוח, וכן כתב בטעמי המנהגים עניני ציצית סימן י"ד בקונטרס אחרון סעמ"ק ח').
ובספר מטעמים (מערכת שערות אות א׳) הביא רמז מהפסוק (דברים י"ח ד׳) "ראשית גז צאנך תתן לו" בראשית גזיזת השערות של הבן, תתן לו יתברך – את דמי השערות לשמים, (והבנים הם צאן קדושים) ובכך אתה מחנכו גם במצרות (וכן כתב בספר אוצר כל מנהגי ישורון סימן י׳ אות ב׳).
וכן בספר תולדות רבינו (מונקאטש סימן רמ״ד) כתב: מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו בשעה יקרה הלזו לראות איך שרבינו עשה תיגלחת הראשונה ולקח את שערו של הילד והניח במאזני צדק קטנה ושקל כנגדם מטבעות, ועוד הוסיף עליהם לחלק לצדקה.
אגב, למרות שבעניני סגולות צריך להיות במכוון לא פחות ולא יותר, מכל מקרם העיקר שלא יפחית כפי שמצינו בספר תולדות רבינו הנזכר, וכן נהג הגאון רבי אהרון מבעלזא (הובא בספר ביתו נאוה קידש ח״ב עמוד קכ"ד)
וגם הרי מבואר ברמ״א (סימן רס"ג ס"א) שיכולים להוסיף על דבר מכוון נגד דבר אחר ובלבד שלא יפחית.
ובעצם משקל השערות לצדקה, בפירוש הרלב״ג (שמואל ב', פס' י"ד – כ״ו) מובא שכאשר גילח אבשלום את שערו בכל שנה, שקל את שער ראשו מאתים במשקל המלך, והיה נותן משקלם כסף או זהב לבית המקדש או לעניים (עיין שם).
ישמע חכם ויוסף לקח לשמור שער גלוח ראש בנו בשקית וישקול בחנות צורפי כסף או זהב ויברר מחיר משקל השערות ויוסיף עוד מעט דמים על המשוער, ויתנם לתלמידי חכמים עניים שזו הצדקה המעולה ביותר, כי מלבד צדקה לעני הרי בזה הוא תומך בתורה הקדושה ובכך כנגד זה יזכה בנו להיות תלמיד חכם וירא שמים באריכות ימים ושנים ויזכה לנחת דקדושה מכל יוצאי חלציו.